<h1>ספר התרומות שער כ"ח חלק ה'</h1>
<h2>דף יד.</h2>
והיכא דאמר ליה מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן ובתר הכי טען שטעה בהודאתו, או שטען שמענין רבית הוא אצלו אותו מנה ורוצה לחזור מלתתו. בהאי דינא מסתברא דאי אית ליה סהדי דמסהדי שטעה בהודאתו או דהוה גביה ההוא מנה מענין רבית, בודאי מפטר מיניה ומחייב ההוא אחרינא דסמכיה גביה למפרעיה, שהרי הטעהו שהקנה לו מה שלא היה חייב לו. ואי לית ליה סהדי דמרבית נינהו או שמוטעה היה מהן, לאו כל כמיניה. וכדאיתה בעובדא דגנאי [גיטין י"ד ע"א] דעבדו חושבנא, וא"ל במעמד שלשתן ההוא אסתירא הביה לפלני בטסקא וקנו מיניה, והדר אמר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי, אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מאי אעבד לך, חדא דאמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ועוד דהא קנו מינך, א"ל רבא האי מי קאמר דלא יהיבנא ליכא גבאי קאמר, א"ל א"כ קנין בטעות הוא וחוזר. וכתב הרב בהלכותיו אוקמוה רבוותא דלא עבדינן עובדא אלא בדאיכא סהדי דעבדו חושבנא בטעות, אי נמי דקא מודי ליה חבריה דהכין הוה חושבנא, אבל ליכא סהדי בהכי אלא איהו דקא טעין דהכי הוה חושבנא וחבריה לא מודי ליה לא מהניא האי טענתא דטעותא מידי, וטעמא דמסתבר הוא, דאם כן כל שטרי דעלמא נימא דטעותא הוו ומפטר, ע"כ. והא נמי דכותה היא. וכתב עליו הר"א בר"ד ז"ל האי דקא מודה ליה חבריה דכתב הרב ז"ל לא ידענא אי אגנאה קאמר, או אמרי ארעא. ואי אגנאה [קאי] קשיא לי אמאי מהימן, ודילמא משום קנוניא קאמר, מי לא אמרינן באומר שטר אמנה הוא במקום שחב לאחרים אפילו מלוה אומר אינו נאמן, דדלמא לאפקועיה לבעל חוב קאמר. והא נמי להא דמיא. אלא כי אמרינן אי קאי אמרי ארעא ניחא [כתובות י"ט ע"א], דהא קא מודה. ואיכא למימר דאגנאה נמי קאי, ומשמע דליכא פסידא למארי ארעא בההיא אודיתא, דהא אינהו עילי בהדיקאי ופרעי ליה טסקא, אבל לענין מתנה דאיכא פסידא למקבל, כי מודה ליה חבריה דטעותא הוה לא מהימן ושקיל לה מיניה, והנותן מתנה משלם ליה מה שהמחהו אצלו בטעות.
ודין זה של מעמד שלשתן הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. ראובן הלוה לשמעון מנה ורצה לתתו ללוי במתנה והעמידו אצל שמעון ואמר לו מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, אם הדבר ידוע שהיה לו ביד שמעון אותו מנה, כיון שקבל על עצמו ליתנו ללוי דבר ברור הוא שאין יכולין לחזור בהן. אלא אם אין לראובן עדים שהיה לו מנה ביד שמעון אלא שהודה עכשו בשעה שסמכו אצל לוי, לאחר זמן חזר שמעון ואמר לא הייתי חייב לראובן כלום וטעיתי בהודאתי. אם לא היו שם עדים בשעה שהמחהו אצל לוי, הא ודאי לא מיבעיא לי(ה), דמיגו דיכיל למימר לא חייבתי עצמי ללוי יכול לומר טעיתי עמו והמחאה בטעות הוה. אבל אם היו שם עדים בהמחאתו אלא שאין עדים לראובן שיש ביד שמעון מנה ובשעת המחאה לא אמר להו אתם עדים מאי, מצי שמעון למימר [ל]לוי משטה הייתי בכם, דלא עדיפת מגברא דאתית מיניה, כי היכי דמצי למימר לראובן משטה אני בך השתא נמי מצי למימר ללוי משטה הייתי לך. או דילמא כיון דקבל על נפשיה למתנינהו ללוי במעמד שלשתן ואמור רבנן דלא מצי למיהדר ביה, הוה לי[ה] [כ]קנין, ובהודאה בקנין ודאי לא אמרינן ביה משטה אני בך, דכל קנין אלימא מלתא כשטר, ומאן דמחייב נפשיה לחבריה בשטרא מחייב כמאן דאמר להו אתם עדי, כדאיתא בכתובות [ק"א ע"ב]. ומסתברא דלא מצי למיטען משטה אני בכם, דכקנין דמי. ועוד למה ליה לאשטויי בהך שלישי. בשלמא בהאי מצי מיטעין ואמר כי היכי דאיהו מחאיך ביה דתבע מנאי מאי דלא מחייבנא ליה, הם הכי נמי אחיכי ביה אנא, אבל בהך תליתאי אמאי מחייך ביה וקביל עלויה דליתן ליה בחובא. והרב ז"ל שדמה הענין הזה לכל שטר דעלמא וחזק מה שפרשו הגאונים ואמר דמימרא דסברא הוא, דא"כ כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעותא הוה מילתא ונפטר. מדבריו נראה דהכי ס"ל דכשטרא חשיב ליה, ע"כ. ומצאתי כתוב בספר הזכות עדין צריכין אנו לברר דברי רבינו דבלא הודאה נמי מגו דמצי למימר פרעתיו למארי ארעא ליהוי נאמן למימר המחאה בטעות הוה, ואע"פ שהמחהו בפני עדים ואמר להו אתם עדי, דקי"ל [שבועות מ"א ע"ב] המלוה בעדים אין צריך לפרעו בעדים. ובזה סברות רבות, יש אומרים שלא הצריכוהו הגאונים להודאת חבירו אלא בשקנו מידו, משום דסתם קנין כשטר הוא ואינו יכול לומר בו פרעתי. וכן דעת רבינו האיי ז"ל, ודברי רבינו נוטין לו [כתובות כ' ע"א]. וחכמי הצרפתים מורים שכל המחאה בעדים אין אדם נאמן עליה לומר בטעות היתה משום מיגו דפרעתי, דמידק דייק איניש והדר ממחה נפשיה אצל אחרים, כענין שאמרו [ב"ב קע"ה ע"א] תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין, אם איתה דפרעיה לא הוה אמר תנו. ואע"פ שהיתומים יכולין לומר פרענו אין נאמנין לומר בטעות הודה לו מתחלה, משום דסתמיה מידק דייק והדר אמר, וכן בריא נמי בקנין ובהמחאה אינו נאמן לומר בטעות הודיתי וקנו ממני. ולפי דעתנו שלא כיון רבינו והגאונים ז"ל לסלק מכאן דין מגו אלא ללמד שאינו נאמן בטענת הטעות בעצמה כמו שהיה נאמן מתחלה לומר לממחה אין לך בידי כלום, ולפיכך אם המחהו בפני עדים או שקנו ממנו ובמעמדן של עדים חזר ואמר טעיתי בחשבוני, אינו נאמן, וכן אם קבע זמן לפרעון ואמר לו בתוך זמנו המחאה בטעות היתה אינו נאמן, הא אם היתה המחאה שלא בעדים ובא בטענת מגו לא היו דברים ודאי נאמן. וכן בבא במגו דפרעתיך לאחר זמני אין לנו.
ולענין הודאה שאמר רבינו ז"ל דקא מודי ליה חבריה עיקר הדין הזה בפרטו, דהיכא דגנאה מודה ומארי ארעא לא מודה, אי במעמד שלשתן בלחוד אקני ליה נאמן, שאם רצה למחול מוחל, שכן דעת הראשונים במוכר חוב לחבירו במעמד שלשתן וחזר ומחלו מחול. ובגמרא נמי בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] ראיות מכריעות כן, ובפרק קמא דמציעאה [ב"מ י"ט ע"ב]. ונמצא הדין הזה כאותה שאמרו בפרק שנים אוחזין [שם] מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו', ומפרקינן התם ש"מ איתא לדשמואל דאמר מחלו מחול, וכיון דיכולה למחול נאמנת לומר שובר זה של בעלי הוא שכבר נפרעתי. וכן הדין בזה. ואל תחייבני להביא אותה שאמרו האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן בשחב לאחרים, שכבר נאמר בה הרבה על דרכים רבים, אבל הדין שכתבנו דין אמת הוא בלא ספק. אבל אם קנו ממנו למארי ארעא דאיהו לא מודה בטעות וגנאה מודי ביה, שורת הדין אינו נאמן אלא רואין אם יש לו לגנן המודה להשתלם ממנו אומרין לו כיון שהודאה בטעות הודה לך חברך ובטעות המחית אותו אצל מארי ארעא זיל את שלים למארי ארעא. ואם אין לו או שאי אפשר להוציא ממנו משלם הלה למארי ארעא, שאין הודאה של זה כלום במקום שחב לאחרים, כאותה שהזכיר הרב ז"ל. ובמקום שמארי ארעא מודי הלה פטור וחברו גנן נמי פטור בשאינו מודה, דהא מעידנא דאמחי ליה להאיך גבי מארי ארעא מיפטר מיניה, כדכתב רבינו ז"ל בהמקבל [ב"מ קי"ב ע"א]. ואם שניהם מודים משלם גנן ראשון למארי ארעא, ע"כ.
והיכא דטעין הלוה או הנפקד לא אכנס ביד אחרים בשבילך לתת ממונך, דלא בעינא דלאחיובי אלא לך. בזה כתב רבינו תם ז"ל [תוס' גיטין י"ג ע"ב] במעמד שלשתן מהני בעל כרחו של נפקד. ומביא ראיה לדבריו מאיסור גיורא [ב"ב קמ"ט ע"א] דאמר אי במעמד שלשתן לא אזילנא גביה. ואמאי ליזיל ולימא ליה לא בעינא למיתב להו להך תליתאי. ועוד הביא ראיה ממה שתקנו חכמים תנהו לפלוני במעמד שלשתן ולא תקנו שיאמר לו זכה, שהרי בזה יכול לזכותם לו, אלא לאו שמע מינה שיש כח במעמד שלשתן, מה שאין כן בזכה, והוא דמהני בעל כרחו של נפקד. ויש חולקין עליו. ומסתברא כוותיהו דלא כיפינן ליה אם אינו רוצה להכנס תחת ידו במעמד שלשתן, דמצי טעין הראשון נוח לי והשני קשה הימנו, וא"כ דאפילו בעל כרחו מועיל להקנותן לאחר, א"כ מאי דקאמרינן התם [גיטין י"ג ע"ב] דטעמא משום דקא משתניא ליה במלוה חדשה למלוה ישנה גמר ומשעבד נפשיה, והלא אינו כלל לדעת הלווה כיון דאפילו בעל כרחו מועיל. ואע"ג דלא איתוקם ההוא טעמא, מכל מקום נוכל ללמוד שברצונו תלו הדבר. ועוד דמההיא דאיסור גיורא ליכא סייעתא, דיכלינן למימר דמשום כיסופא שבק דלא אזיל שלא יצטרך לסרב על מצותו, אבל אי אזיל ואמר ליה לא בעינא דינא הוא ולא מצי כייף ליה. ותו דאנא אמינא דכיון דאמר לא אזילנא יש לנו להוכיח ממנו דלאו דינא הוא למיכף, דאי דינא הוא לא הוה עביד איהו שלא כדין. והראיה שכתב למה לא תקנו שיאמר לו זכה אינה ראיה, דלאו כולי עלמא גמרי לומר לשון זכה, אבל מעמד שלשתן הוי ממילא, ולכך תקנוהו חכמים.
